הצעת חוק העונשין (תיקון - פרשנות מקלה בפלילים), התשפ"ה-2025

הייתה לעגן את כלל ה-lenity הוותיק שחל במשפט המקובל, וברוב שיטות המשפט הדמוקרטיות, שלפיו להעדיף את הפרשנות המקלה כדי למנוע ענישה רטרואקטיבית ולצמצם פגיעה בזכויות הפרט. בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 19 בינואר 1994(. עיקרון הפרשנות המקלה בפלילים. ישראל נ' ברק כהן, סג)1(644)2009(. באותו עניין, השופט גרוניס בדעת מיעוט התנגד לפרשנות זו לסעיף סעיף 34כא לחוק העונשין". במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, התשל"ז–1977)להלן – החוק(, נחקק סעיף 34כא לחוק, שמטרתו יש לבכר פרשנות המקלה עם חשוד או נאשם בפלילים. כלל פרשני זה נובע מעיקרון החוקיות, שלפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". בהמשך לכך, אם החוק מספיק לא ברור כדי לעורר שאלה פרשנית, יש אלא שבמסגרת הליך הניסוח של תיקון 39 לחוק, נוספו המילים "לפי תכליתו" אל תוך הסעיף, על ידי חבר הכנסת דן מרידור, מתוך כוונה מוצהרת לעגן בחקיקה את "תורת הפרשנות הכללית שהולכת ומתגבשת בפסיקה של בתי המשפט", הלא היא תורת "הפרשנות התכליתית" של אהרן ברק)ראו דיון בעקבות התיקון האמור והוספת המילים "לפי תכליתו", בית המשפט העליון ביטל דה-פקטו את כך, בית המשפט העליון קבע כי הליך פרשנותו של חוק בדין הפלילי מתחלק לשני שלבים: בשלב הראשון, נקבעים "הפירושים האפשריים הסבירים" לפי תכלית החוק; בשלב השני, ככל שיש יותר מפירוש סביר אחד כזה, יש לבחור באפשרות המקלה. כך לדוגמה נקבע בעניין דנ"פ 07/10987 מדינת החוק, וכתב כי גישה זו "אינה נותנת משקל ראוי" לטעמו, "לעיקרון החוקיות, ומביאה למעשה לאיונו של בפסק דין אחר, השופט ניל הנדל תיאר את משמעות הדברים באופן הבא: "הבלם השני בלשון סעיף