הצעת חוק הגנה על עיתונאים (תיקוני חקיקה), התשפ"ג-2023

עיתונות חופשית היא חלק יסודי והכרחי של חברה ומדינה דמוקרטית. לפיכך, וכדי לוודא שהיא נשמרת, במדינות דמוקרטיות רבות חופש העיתונות מעוגן בחוקה. החוקה האמריקאית למשל אוסרת על חקיקה העלולה לפגוע בין היתר בחופש הדיבור ובחופש העיתונות. לא בכדי מכונה התקשורת, לצד שלוש הרשויות האחרות במדינה דמוקרטית, "הרשות הרביעית" או "כלב השמירה של הדמוקרטיה". למדינת ישראל כאמור אין חוקה, אולם בשיטת המשטר הקיימת שלה יש זכויות שהוכרו בדברי הימים של המשפט הישראלי כבעלות מעמד חוקתי על־חוקי. שתיים מהן נוגעות ישירות לחופש העיתונות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש עיסוק. הזכות לחופש הביטוי הוכרה בדברי הימים של המשפט הישראלי בבג"ץ 53/73 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים)להלן – בג"ץ קול העם(, שבו כב' שופט בית המשפט העליון בדימוס אגרנט תיאר את הזכות לחופש הביטוי כ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה". גם בשורת פסקי דין שניתנו בשנים מאוחרות יותר, המשיך בית המשפט העליון להגן בחירוף נפש על הזכות לחופש הביטוי על שלל גווניה ונגזרותיה, תוך הגבלתה רק בנסיבות מרחיקות לכת הכרוכות במניעת סכנה ברורה ומיידית לשלום הציבור. הזכות לחופש העיסוק, לעומת זאת, עוגנה כזכות חוקתית מפורשת בחוק–יסוד: חופש העיסוק, לאחר שניצניה כזכות בעלת מעמד חוקתי הבשילו כבר בשנתה הראשונה של המדינה בבג"ץ 49/1 סלומון שלמה בז'רנו נ' שר המשטרה. גם הפגיעה בזכות לחופש העיסוק טעונה מבחן משפטי מוגבר, תוך עמידה במבחנים מחייבים של פסקת ההגבלה החוקתית.