הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון - גירושין אזרחיים), התשפ"ד-2023

סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין של יהודים אזרחי המדינה או תושביה, בישראל. משכך, ישנם מהווה מסלול עקיף שבו בוחרים אזרחים מן השורה, כדי להקים משפחה במדינת ישראל, בהתאם לאידיאולוגיה האישית שלהם או בהתאם לנסיבות חייהם. בטרם בואם של השניים בקשרים אחרים. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים)נישואין וגירושין(, התשי"ג–1953, קובע כי לבית הדין הרבני יש אזרחים יהודים הנישאים בחו"ל ונחשבים לנשואים לאור כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי – בין אם נישאו טרם הגעתם לישראל, ובין אם טסו למדינה אחרת לשם הנישואין האזרחיים בלבד. אפשרות זו ואולם, בבואם לסיים את ברית הנישואין, מתבקשים הם להתגרש בבית הדין הרבני, על אף שלא נישאו כדת משה וישראל. מתוך הפסיקה המרובה בעניין עולה כי סמכות ייחודית זו ניתנה לבית הדין הרבני עקב מושג שנקרא "ספק נישואין". קרי, החשש כי הטקס החלופי שביצע הזוג כלל מרכיבים של טקס אורתודוכסי, ולכן הזוג למעשה התקדש כדת משה וישראל. בית הדין הרבני אינו מוכן להסתכן שהזוג אכן התקדש כהלכה, גם אם בלי כוונה, ולכן דורש כי התרת הנישואין תיעשה בהתאם להלכה ראוי לציין כי מתן גט הוא מוצא אחרון מבחינת בית הדין הרבני. לעיתים קרובות, ידיעת עובדה זו אינה אלא "קלף מנצח" בידי צד שבקיא במגבלות המערכת, ומנצל אותן לטובתו האישית. לא זו אף זו, סמכות שיפוטית ייחודית כאמור, עומדת לרוב בסתירה לאידיאולוגיית הזוג, שכן הם בחרו להימנע מעירוב המערך הדתי בברית נשואיהם. חיובם להתגרש בבית הדין הרבני הוא הפרה של עקרון החופש