הצעת חוק צמצום פערי שכר מגדריים (תיקוני חקיקה), התשפ"ג-2023

פערי השכר בין נשים לגברים בישראל הם מן הגבוהים בעולם המערבי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2016 שכרה הממוצע של אישה עמד על כ-%65 בלבד משכרו הממוצע של גבר. גם בשכר השעתי קיים פער משמעותי בין גברים לנשים, כך ששכרה הממוצע של אישה לשעה עומד על כ-%81 משל גבר. בהשוואה בין־לאומית, ישראל נמצאת במקום הרביעי בקרב מדינות ה-OECD בגובה פערי השכר בין גברים לנשים המועסקים במשרה מלאה)OECD, 2018(. פערי השכר במשק הם תוצאה של גורמים רבים, ביניהם נורמות חברתיות המסלילות נשים למקצועות מעוטי שכר ולוויתורים תעסוקתיים משמעותיים לטובת טיפול בילדים וביצוע מטלות הבית. לצד גורמים אלה, וחרף צעדי חקיקה שנועדו למנוע הפליה בשכר, מתקיימת עדיין תופעה רחבה של תשלום שכר שונה לגברים ולנשים בעבור אותה עבודה או עבודה דומה. חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ח–1988)להלן – החוק(, קובע עיקרון משפטי של "שכר שווה בגין עבודה שוות ערך". על פי החוק, כאשר עובד ועובדת מבצעים עבודה שונה אך שוות ערך באותו מקום עבודה, יש לשלם להם שכר שווה. החוק מטיל את האחריות על העובדת, כאשר היא זו שצריכה להוכיח שהיא מבצעת עבודה שווה לעבודתו של גבר. הקושי בהוכחה כאמור הוא שבמקרים רבים נשים אינן יודעות מה גובה שכרם של עמיתיהן והסיכון התעסוקתי הכרוך בתביעת המעסיק בגין אפליה בשכר, והדבר מביא למיעוט תביעות מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד. גם ברמה המהותית המנגנון הקיים אינו מספק. החוק מתייחס לאפליה בשכר כאל תופעה פרטנית ונקודתית, בעוד שבפועל מדובר בתופעה רחבת היקף אשר פוגעת בנשים כקבוצה. הצעת חוק זו מבקשת לצמצם את התופעה הרחבה של אפליה בשכר, ולא רק את מופעיה הפרטניים, באמצעות הטלת חובת דיווח אקטיבית על המעסיקים. הצעת החוק מבקשת לעבור ממודל פסיבי למודל אקטיבי-מניעתי למיגור פערי השכר, כפי שמקובל כיום במדינות נוספות כגון צרפת או שוודיה. החוק מטיל היום חובה על המעסיק לערוך דוח פנימי וחיצוני בעניין פערי השכר במקום העבודה, ובמסגרת ההסדר המוצע יחויבו המעסיקים בהגשת הדוח החיצוני ליחידה לטיפול בפערי השכר שתוקם בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. נוסף על כך, ימונה ממונה שירכז