הצעת חוק-יסוד: מעמד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מיום ה' באייר התש"ח, הידועה ומפורסמת כ"מגילת העצמאות", היא המסמך המכונן של מדינת ישראל. מסמך זה נחשב עד היום כביטוי המיטבי של הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכמשקף הנאמן ביותר של הקונצנזוס הכלל-ישראלי, הן בתקופת הקמתה של המדינה, והן בימינו. במנשר הראשון שפורסם על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום ה' באייר התש"ח נקבע במפורש כי מועצת המדינה הזמנית – שהוגדרה כרשות המחוקקת – והממשלה הזמנית הוקמו מתוקף ההכרזה. במנשר זה בוטלו חוקי הספר הלבן המנדטורי ופקודות נוספות של ממשלת המנדט שהגבילו את העלייה של יהודים לארץ ישראל. במרוצת השנים נידון מעמדה המשפטי של ההכרזה הן בכנסת והן בבית המשפט העליון. כך למשל, נקבע בפרשת "קול העם")בג״ץ 53/75 קול העם נ׳ שר הפנים, פ״ד ו 871, 884(כי מחובתו של בית המשפט לשים את לבו להכרזת העצמאות בשעה שהוא מפרש את חוקי המדינה, משום שהיא מבטאת את ״חזון העם ואת האני מאמין שלו״)בג״ץ מצטט ביטוי זה מפסק דין מוקדם יותר – בג״ץ 48/10 זיו נ׳ גוברניק, פ״ד א 33, 36(. עם התפתחות ההלכה והשיח החוקתיים התקבע תפקידה של הכרזת העצמאות כמקור השראה פרשני בהקשרים רבים ובכללם בפרשנות החוקתית. עיגון מפורש של עקרון זה מצוי בסעיפי עקרונות היסוד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק הקובעים כי זכויות היסוד של האדם בישראל