חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026

כללי בתי הדין הרבניים עסקו שנים רבות בבירור סכסוכים בעניינים אזרחיים בהסכמת הצדדים. פסק הדין שניתן בבג"ץ 03/8638 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סא(1) 259, קבע כי בהיעדר מקור חוקי לכך, בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לעסוק בבירור סכסוכים בפברואר 2023). כאמור. לפיכך, מטרת הצעת חוק זו לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון כבוררים, בהסכמת הצדדים, בעניינים אזרחיים היכולים לשמש נושא להסכם בוררות בין צדדים, כדי לאפשר לצדדים הרוצים בכך להביא את הסכסוך האזרחי שביניהם להכרעה לפי דין תורה בבתי הדין הרבניים. בדומה לכך, מוצע לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדין השרעיים לדון כבוררים, בהסכמת הצדדים, בעניינים אזרחיים כאמור, לפי הדין הדתי המוסלמי. סעיף 1 מוצע להגדיר את המונחים המשמשים בחוק המוצע: להגדרה "בית דין" – מוצע לקבוע כי הוראות החוק המוצע יחולו על בית הדין הרבני ובית הדין השרעי בלבד (ולא על בית הדין הדתי הדרוזי, לבקשת נציגיו). להגדרה "עניין אזרחי" – מוצע לקבוע אילו עניינים לא ייחשבו עניין אזרחי לגבי החוק המוצע, כלומר, באילו עניינים בית הדין לא יהיה מוסמך לדון, בהסכמת הצדדים, כבורר. ביסוד ההגדרה המוצעת עומד העיקרון שככלל בית הדין יהיה מוסמך, בהסכמת הצדדים, לדון כבורר בכל עניין אזרחי שרשאי לדון בו בורר שפועל לפי הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח–1968 (להלן – חוק הבוררות). לפיכך, הנושאים שלא יוגדרו עניין אזרחי הם רק נושאים שיש הצדקה להחרגתם ואלו הם: 1. עניין שבמהותו אינו אזרחי, כגון עניין פלילי או עניין מינהלי; 2. עניין שהמדינה או רשות מקומית היא צד לו או עניין הנמצא בסמכותו של בית הדין לעבודה, שאינו יכול לשמש נושא להסכם בוררות לפי כל דין; 3. עניין שבסמכות שיפוט של בית הדין לפי חוק, לרבות עניין שניתן להסכים לגביו כי יהיה בסמכות שיפוטו של בית הדין, וכן עניין הנוגע להליך שבין בני זוג נשואים או מי שהיו בני זוג נשואים. זאת, כדי להימנע מיצירת זיקה בין סמכות בית הדין לדון כבורר בעניינים אזרחיים ובין סמכויות השיפוט של בית הדין בתחום המעמד האישי. סעיף 2 מוצע לקבוע כי סמכותו של בית הדין לדון כבורר בעניין אזרחי תותנה בהתקיימות שני תנאים כמפורט בסעיף קטן (א): 1. לבית הדין יש סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי לפחות כלפי אחד הצדדים הנוגעים בדבר, או שכל הצדדים הנוגעים בדבר הם תאגידים; 2. כל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים להליך, באמצעות חתימה על אחד מטופסי הבוררות שבתוספת הראשונה, לפי העניין. טופס הבוררות בחלק א' של התוספת הראשונה עניינו בוררות בבית הדין הרבני. טופס הבוררות ישמש כהסכם הבוררות בין הצדדים, והוא כולל הוראות שנועדו, בין השאר, להבהיר לצדדים את משמעות הסכמתם, ובכלל זה הוראות אלו: בית הדין דן בסכסוך כבורר ולא כערכאה שיפוטית; הצדדים אינם בוחרים את הבורר אלא המותב נקבע לפי סדרי הדין והמינהל של בית הדין; בית הדין רשאי להחיל במסגרת הבוררות דין תורה, תוך שמירה על זכויות כמפורט בו; הסכמתם של הצדדים כוללת גם הסכמה לערעור על פסק הבוררות של בית הדין הרבני האזורי בפני בית הדין הרבני הגדול. כמו כן, נכללות בטופס הוראות שמיידעות את הצדדים באשר לסדרי הדין של הבוררות לסעדים שבית הדין יהיה מוסמך לתת, וכן להסכמתם להסדרים שונים שחלים בבית הדין, כגון תשלום נזקים עקיפים (נזקי גרמא) ותשלום הוצאות. טופס הבוררות בחלק ב' של התוספת הראשונה עניינו בוררות בבית הדין השרעי, ונוסחו ייקבע בעת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. מאחר שהסכמת הצדדים מכוננת את סמכותו של בית הדין לדון בעניין כבורר, מוצע כי החתימה על טופס הבוררות על ידי כל הצדדים הנוגעים בדבר תיעשה סמוך לפני הגשת הבקשה לבית הדין, ומוצע לקבוע כי בתחילת הדיון בהליך הבוררות יברר בית הדין אם חתימת הצדדים על טופס הבוררות נעשתה מרצון חופשי. עוד מוצע להבהיר כי עד לקבלת טופס בוררות חתום על ידי כל הצדדים הנוגעים בדבר לא ינקוט בית הדין כל פעולה ולא יקבל כל החלטה בנושא הבוררות (סעיפים קטנים (ב), (ד) ו־(ה)). עוד מוצע לקבוע כי צד יהיה רשאי להגיש לבית הדין בקשה להתדיין על גבי טופס בוררות גם אם אינו חתום על ידי כל הצדדים הנוגעים בדבר, ובמקרה כזה מזכירות בית הדין תשלח לצדדים שאינם חתומים על טופס הבוררות הודעה כי הוגשה לבית הדין בקשה להליך בוררות. נוסח ההודעה מובא בהתאם לנוסח שבתוספת השנייה (בחלק א' מובא הנוסח שיישלח מטעם בית הדין הרבני ובחלק ב', שינוסח בעת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, יובא הנוסח שיישלח מטעם בית הדין השרעי). בהודעה זו גם מובהר לצדדים כי באפשרותם לחתום על טופס הבוררות לשם קיום הליך כאמור. ואולם, במסגרת ההודעה כאמור בחלק א' לתוספת השנייה יובהר לצד שההודעה נמסרת לו כי היא אינה מחייבת אותו לתת את הסכמתו לבקשת המבקש לקיום הליך הבוררות בבית הדין הרבני, וכי הליך בוררות כאמור יכול להתקיים רק בהסכמתו שתינתן באופן חופשי ומרצון (סעיף קטן (ג)). סעיף 3 מוצע לקבוע כי בעניין שיידון לפי החוק המוצע, בית הדין יהיה רשאי לדון ולפסוק לפי הדין הדתי שהוא דן לפיו. ואולם, יובהר כי בפסיקת בית הדין לפי הדין הדתי לא תיפגע זכות מהותית של צד המוקנית לו מכוח חוקים שונים ומכוח הוראות דין שלא ניתן להתנות עליהם. סעיף 4 מוצע לקבוע כי על בוררות לפי החוק המוצע לפני בית הדין יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות חוק הבוררות, למעט הוראות סעיפים 31 עד 35 לחוק האמור, שעוסקים בנושא שכר הבורר, ובכפוף לשני השינויים האלה: ראשית, בהליך הבוררות לפני בית הדין לא יחולו סדרי הדין המפורטים בתוספת הראשונה ובתוספת השנייה לחוק הבוררות, אלא סדרי הדין הנהוגים באותו בית דין; שנית, תהיה עילה נוספת לביטול פסק הבוררות – פסיקה של בית הדין בניגוד להוראות החוק המוצע. עילה זו תחול גם במקרה שבו חלות כל העילות שלפי סעיף 24 לחוק הבוררות לביטול פסק בוררות, וגם במקרה שבו הצדדים הסכימו על הליך ערעור בבוררות כפי שמוצע לקבוע בחלק א' לתוספת הראשונה בחוק המוצע לעניין בית הדין הרבני ** ייקבע בעת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. ** ייקבע בעת הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. – שאז לפי סעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות אמורות לחול רק חלק מהעילות לביטול פסק בוררות. סעיפים מוצע להסמיך את השר לשירותי דת לעניין 5 ו־6 בתי הדין הרבניים ואת שר המשפטים לעניין בתי הדין השרעיים כשרים הממונים על ביצוע החוק המוצע ועל התקנת תקנות ותיקון התוספות לפיו. התקנת התקנות ותיקון התוספות יהיו טעונים הסכמת ראש הערכאה השיפוטית, לפי העניין, וכן אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ולעניין בית הדין הרבני נדרשת גם הסכמת שר המשפטים.