הצעת חוק להפחתת השימוש ברכב פרטי ולעידוד שימוש בתחבורה הציבורית, התשפ"ג-2022

מטרתה של הצעת חוק זו, לשנות את ההסדר שקיים בעיקר במגזר הציבורי, המתנה מתן תוספות שכר, בהחזקת רכב פרטי. מדיניות זו מעודדת רכישה ושימוש ברכבים פרטיים רק כדי לקבל תוספות שכר ומעניקה "תמריץ שלילי" להגעת עובדים בתחבורה ציבורית ושיתופית. למרות מדיניות הממשלה לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית ביד אחת, במקרים רבים הממשלה, ביד השנייה מעודדת, את השימוש ברכב הפרטי, באמצעות מתן הטבות וקצבאות, שקבלתן מותנית בהחזקת רכב פרטי, כאשר בפועל נוצר "תמריץ שלילי" ומציאות מעוותת שגורמת לעובד להחזיק ולהשתמש ברכב פרטי רק כדי לקבל את תוספת השכר. בעבר הרחוק, החזר הוצאות רכב לעובדים שכירים, היה נחלתם של מתי מעט מבין העובדים. כאשר רוב השכירים קיבלו מהמעסיק החזר הוצאות נסיעה, לפי עלות נסיעה בתחבורה ציבורית)חופשי חודשי וכדומה(. בעקבות משא ומתן והסכמים שנחתמו במשך השנים בין ארגוני העובדים לבין המגזר הציבורי, הפך רכיב הוצאות הרכב לרכיב משמעותי בקרב רוב של המגזר הציבורי וכך גם בחלקים גדולים של המגזר הפרטי, דוגמת עובדי הייטק ושירותים שונים. הסיבה העיקרית שעמדה מאחורי תוספות השכר שכונתה "החזר הוצאות רכב" הוא דרישה של העובדים וארגוני העובדים, להעלות את שכר העובדים מחד, ומאידך התנגדות הממונה על השכר לתת תוספות שכר, שגוררות עלויות מעסיק נוספות, כגון הפרשות פנסיוניות ותשלום פיצויי פיטורים, חישוב ערך שעה לעניין שכר שעות נוספות ועוד. הפתרון למתן תוספות שכר שאינן מחייבות הפרשות שונות בשיטת ה"ישראבלוף" נמצא בדמות תוספת שכר שכונתה "החזר הוצאות רכב" שאינו נחשב כ"שכר" לעניין עלויות המעסיק כאמור. בעקבות כך, במשך עשרות שנים, חלק גדול של עובדי המגזר הציבורי קיבלו תוספת למשכורת תחת סעיף "החזר הוצאות רכב", תוספת שהפכה עם השנים הלכה למעשה לחלק משכרם של העובדים במגזר הציבורי. אם בעבר "החזר הוצאות רכב" שולמו בהעלמת עין, גם לעובדים שלא היה ברשותם כלי רכב, בעקבות תביעות עובדים שטענו שרכיב הוצאות הרכב הוא "פיקציה" ויש להפריש עבורו הפרשות פנסיוניות, ועלויות מעסיק נוספות, קבע בית הדין לעבודה, שבכדי שרכיב הוצאות הרכב ייחשב "כהוצאות" ולא כחלק מהשכר לעניין העלויות האמורות, על העובד להוכיח שיש ברשותו רישיון נהיגה ורכב הרשום על שמו בפועל. התוצאה של מדיניות זו גרמה לרבבות עובדים לרכוש ולהשתמש ברכב פרטי, רק כדי לקבל תוספת למשכורת תחת שם הקוד "החזר הוצאות רכב". בשנים האחרונות "החזר הוצאות רכב" הפך הלכה למעשה לנחלתם של למעלה מ-%50 מעובדי המגזר הציבורי ולרבבות עובדים בתחום ההייטק והשירותים. כך לדוגמה יותר מ-500,5 עובדי עיריית תל אביב מקבלים החזר הוצאות רכב)כ-%60 מהעובדים(. מדיניות זו של התניית רכישת רכב כתנאי לקבלת תוספת שכר, ניתן למצוא גם בשכר הבכירים דוגמת שופטים ומוקבלים אליהם, שמקבלים בכל חודש "החזר הוצאות רכב" בסך כ- 777,3 שקלים חדשים. אך לפי הוראות סעיף 9א)ג(להחלטת משכורת נושאי משרה שיפוטית, תשמ"א-1981, הקובע "החזר הוצאות רכב יינתן אם נתקיימו לגבי נושא המשרה השיפוטית כאמור כל אלה:)1(בבעלותו רכב;)2(הוא בעל רישיון נהיגה בר-תוקף;)3(הוא הצהיר כי הינו עושה שימוש ברכבו לצורך מילוי תפקידו" כתנאי לקבלת התשלום, הם מחויבים בהחזקת רכב, למרות שחלק מהשופטים מתגוררים בסמוך למקום העבודה. נוסף, על הנזק התחבורתי, מדיניות זו גורמת גם לאפליה חמורה ולפגיעה בקבוצות מסוימות מבין עובדי המגזר הציבורי, כך לדוגמה עובדים לקויי ראיה או בעלי מוגבלויות, שאינם יכולים לקבל רישיון נהיגה מחמת מוגבלותם, או עובדים שאין להם יכולת כלכלית להחזיק רכב, לא יקבלו תוספת "החזר