הצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה (תיקון מס' 9 והוראת שעה), התשפ"ו - 2026

כללי בשנים האחרונות חלה עליה ניכרת בהיקף ובתחכום של הפשיעה המאורגנת בישראל. פעילותם של ארגוני הפשיעה בישראל משתרעת על פני תחומי עבריינות רבים ומגוונים כמו סחר בלתי חוקי בסמים, בנשק ובתחמושת, גביית דמי חסות, הימורים בלתי חוקיים, השתלטות על מכרזים ציבוריים וניסיונות השתלטות על רשויות מקומיות. ארגוני הפשיעה פועלים כארגונים כלכליים לכל דבר, ולעיתים עוסקים גם בתחומי פעילות חוקית לגיטימית, במטרה להפיק רווח כספי גדול. כמו כן, ארגוני הפשיעה עושים שימוש שיטתי באמצעים להסתרת מקור ההון הבלתי חוקי וכן בשיטות שונות להעמקת אחיזתם במרחב האזרחי. לשם כך הם פועלים באמצעות מנגנוני הלבנת הון, עסקאות נדל"ן, ובמתן שירותים לגיטימיים לכאורה, תוך יצירת קשרים עם בעלי עמדות כוח והשפעה, לרבות במגזר העסקי, ברשויות המקומיות, בפוליטיקה ובתקשורת. לעיתים קשרים אלה מושגים תוך שימוש בשוחד, איומים או מתן טובות הנאה, ותכליתם לסכל אכיפה אפקטיבית ביחס לאותם הארגונים, ולשרת את יעדיהם הפליליים. תופעת הפשיעה המאורגנת פוגעת לא רק בקורבנות הישירים של העבירות אלא גם בחברה בכללותה - היא גורמת לתחושת אובדן שליטה מדינתית, לפגיעה בכלכלה בשל היעדר תחרות חופשית, לפגיעה באמון הציבור במוסדות השלטון, לערעור שלטון החוק ולהחלשת החוסן החברתי והדמוקרטי. פעילותם של ארגוני הפשיעה מלווה לעיתים קרובות במאבקי כוח אלימים בין ארגונים יריבים, אשר גולשים למרחב הציבורי ופוגעים גם בעוברי אורח. בהקשר זה יש להדגיש במיוחד את היקפה החריג של תופעת הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית ואת העלייה חסרת התקדים בפגיעה בחיי אדם כתוצאה מפעילות זו. כבר בשנת 2018 סומנה התופעה כמחייבת טיפול דחוף וממוקד במסגרת המאבק המדינתי בפשיעה החמורה והמאורגנת. בשנת 2020, במסגרת המלצות ועדת המנכ"לים הבין־משרדית להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, שבראשה עמד ממלא מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז וכללה, בין השאר, מנכ"לים ממשרדי ממשלה, משנים ליועמ"ש (פלילי ואזרחי) ומשנים לפרקליט המדינה, הומלץ להתמקד בגורמי הפשיעה המאורגנת, מתוך הבנה כי הם המחוללים המרכזיים של הפשיעה החמורה. את השינויים המשמעותיים בתמונת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית לתוקף לגבי ישראל ביום ז' בשבט התשס"ז (26 בינואר 2007). ניתן לייחס, בין השאר, לעלייה במספר ארגוני הפשיעה וכנופיות הפשיעה וכן לגידול במספר הסכסוכים האלימים ביניהם, תופעות התורמות להחרפת תחושת חוסר הביטחון האישי ולפגיעה קשה בכלל החברה בישראל. חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן - חוק המאבק בארגוני פשיעה או החוק), שנחקק בשנת 2003, קבע תשתית חוקית ייחודית לצורך התמודדות עם תופעת הפשיעה המאורגנת על מאפייניה הייחודיים, ובכלל זה, המבנה הארגוני שלה, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות בארגון לבין מבצעי העבירות בפועל ומקשה על ייחוס אחריות פלילית לראשי הארגונים. החוק קובע עבירות פליליות הנוגעות לפעילות בארגוני הפשיעה ולסיוע לארגונים אלה, ובהן עבירות של מילוי תפקידים בכירים בארגון ונסיבה מחמירה על עבירה שבוצעה במסגרת הארגון. כמו כן קובע החוק מנגנון נרחב של חילוט רכוש של ארגון הפשיעה, ושל רכוש שהושג כתוצאה מפעילותו. החוק עוצב במידה רבה בהתאם לאמנה נגד פשע מאורגן חוצה גבולות* (להלן - אמנת פלרמו), שנועדה לקדם שיתוף פעולה בין מדינות למניעת פשע מאורגן חוצה גבולות, ומתווה את מודל ההסדרים בתחום זה. למרות התשתית החוקית הייחודית הקבועה בו, מאז חקיקתו לפני למעלה מעשרים שנה, נעשה בחוק שימוש מצומצם בלבד. מספר כתבי האישום וההרשעות לפי החוק נמוך מאוד ביחס להיקף הפעילות הפלילית של ארגוני הפשיעה, וגורמי האכיפה מצביעים על חסמים ביישומו. לנוכח הפער האמור בין היקף תופעת הפשיעה לבין היקף האכיפה, צוות בין־משרדי בראשות משרד המשפטים (להלן - הצוות לבחינת חוק המאבק או הצוות) בחן את החסמים באכיפת החוק על עבירות ארגוני הפשיעה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, והמליץ על תיקוני חקיקה שיהיה בהם כדי לתת כלים לגורמי האכיפה להתמודד עם התופעה וכדי לתת מענה לחסמים האמורים. בהתאם לכך, מוצע בהצעת חוק זו להרחיב את הכלים הקיימים לגורמי האכיפה לשם אכיפת החוק בעניין ארגוני הפשיעה ולתת כלים נוספים הנדרשים למאבק בתופעה באופן שיש בו כדי לתת מענה לאתגרים ולחסמים החוקיים המרכזיים באכיפת התופעה. בכלל זה, מוצע לערוך תיקוני חקיקה בתחומי הדין המהותי, דיני הראיות, סדר הדין הפלילי, דיני המעצרים, וכן בתחום האכיפה הכלכלית כפי שיפורט להלן: * אמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן חוצה גבולות, כ"א 56, 1 (נפתחה לחתימה ב–2000) (אושררה בישראל בשנת 2006; נכנסה בתחום הדין המהותי, מוצע לקבוע עבירות ביחס לגורמים נוספים בארגון הפשיעה: מי שנוטל חלק פעיל בארגון פשיעה וכן מי שנותן שירות לארגון פשיעה, שנעשו במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. עוד מוצע לערוך תיקון להגדרה "ארגון פשיעה" הקבועה בחוק, שיבהיר כי אין נפקא מינה אם העבירות שפעל הארגון לעבור נעברו כלפי נפגע עבירה יחיד או כלפי כמה נפגעי עבירה. בתחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות, לנוכח המורכבות וההיקף הרחב של תיקי ארגוני הפשיעה, וכן לנוכח הטלת המורא על עדים בתיקי ארגוני פשיעה, שהיא מאפיין מובנה של תיקים אלה, מוצע לקבוע בחקיקה שורה של אמצעים ייחודיים שנועדו להקל על ניהול ההליך ועל הבאת הראיות לבית המשפט בהליכים שינוהלו בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה ובעבירות נוספות שמאפיינות את הפעילות העבריינית של ארגוני הפשיעה: ראשית, מוצע כי עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה יידונו לפני דן יחיד, בהתאם לחומרת העבירות שלקידומן פועל הארגון; שנית, מוצע לערוך תיקונים שנועדו להקל על גביית העדויות בתיקים אלה ובהם: קביעת אפשרות למתלונן ולעד במשפט פלילי בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה ובעבירות גביית וסחיטת דמי חסות, למסור עדות שלא בפני הנאשם. נוסף על כך, קביעת עילות ייעודיות לגביית עדות מוקדמת ולקיום דיון בדלתיים סגורות בעבירות אלה. עוד מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת אמרות חוץ של עדים על יסוד החשש של העד למסור עדות בבית המשפט, אף בלא הוכחת אמצעי פסול, בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה; שלישית, מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי קודם כראיה להוכחת קיומו של "ארגון פשיעה" בהליך פלילי מתנהל בעבירה לפי החוק. בתחום דיני המעצרים והייצוג, מוצע לאפשר מניעת מפגש של עורך דין אחד עם כמה עצורים הנחקרים באותה פרשה, בחשד לעבירה לפי החוק, וכן להאריך את תקופות המעצר המרביות בשלב שלפני הגשת כתב האישום בחשד לעבירות כאמור. בתחום האכיפה הכלכלית מוצע, ראשית, להרחיב את האפשרות לחלט רכוש של ארגון הפשיעה על בסיס הרשעות של בעלי תפקידים בכירים בארגון, נוסף על האפשרות הקיימת לחלטו על בסיס הרשעת ראש הארגון. כמו כן, מוצע לקבוע הגדרה בחוק ל"רכוש של ארגון פשיעה", כדי לאפשר בפועל שימוש רחב יותר בהסדרי החילוט המבוססים על הגדרה זו; שנית, מוצע לערוך תיקונים להקלה בעניין הוכחת רכיבי החילוט: הנמכת הרף הראייתי הנדרש להוכחת רכיבי החילוט האזרחי, כך שיעמוד על הרף ההוכחה הנדרש בהליך האזרחי, וכן קביעת אפשרות לקבל כראיה חוות דעת מומחה מודיעין להוכחת רכיב השיוך של הרכוש לארגון הפשיעה במסגרת הליך החילוט האזרחי והפלילי. סעיף 1 לפסקה (1) סעיף 1 לחוק מגדיר ארגון פשיעה כ"חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השנייה". כדי להבהיר כי ניתן לייחס "ארגון פשיעה" גם כשהארגון פועל לביצוע עבירות מתמשכות כלפי נפגע עבירה יחיד, מוצע לערוך תיקון לסעיף 1 לחוק ולהוסיף להגדרה "ארגון פשיעה" את פסקה (5) אשר תבהיר במפורש כי אין נפקא מינה אם העבירות שפעל הארגון לעבור נעברו כלפי נפגע יחיד או כלפי כמה נפגעי עבירה. לפסקה (2) הסדרי החילוט הקבועים בחוק כוללים אפשרות לחילוט רכוש של ארגון פשיעה בנסיבות שונות, הן בהליך הפלילי והן בהליך האזרחי. עם זאת, לא קיימת הגדרה בחוק ל"רכוש של ארגון פשיעה". מדיוני הצוות עלה כי העדר הגדרה כאמור מקשה על השימוש בסמכות זו. לכן, כדי ליצור ודאות ובהירות בקרב גורמי האכיפה בבואם לחלט רכוש כאמור, וכן כדי להכווין את בית המשפט בבואו לבחון אם הרכוש שנתפס הוא רכוש הארגון, מוצע להגדיר במפורש מהו רכוש של ארגון פשיעה. המטרה היא כי הוספת ההגדרה כמוצע ויצירת הכוונה וודאות ביישומו, תביא לשימוש בהסדר זה, שכיום לא נעשה בו שימוש. ההגדרה המוצעת מבוססת בעיקרה על ההגדרה "רכוש של ארגון טרור" הקבועה בסעיף 2(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן - חוק המאבק בטרור), בהתאמות הנדרשות לארגוני פשיעה. מטרת השינויים היא לוודא שההגדרה בחוק הנוכחי תואמת את המאפיינים הרלוונטיים בהקשר זה. לכן, לא נדרשות המילים "לבד או יחד עם אחר" המצויות בהגדרה "רכוש של ארגון טרור" משום שלא כמו ארגוני טרור המתבססים על תרומות רבות מחוץ לארץ המצדיקות להתייחס במפורש למצב של החזקה משותפת, בארגוני פשיעה זה אינו נפוץ. כמו כן, אין צורך בתיבה "או המיועד לשמש", וכן את החזקה הקבועה בהגדרה ולפיה "רכוש הנמצא במקום המשמש דרך קבע לצורך פעילות של ארגון טרור ואינו משמש דרך קבע למטרה אחרת, הוא רכוש של ארגון טרור אלא אם הוכח אחרת" משום שהמילה "בשליטתו" שמוצע לכלול בהגדרה "רכוש ארגון פשיעה" נותנת מענה גם למקרים אלה. סעיף 2 סעיף 2 לחוק קובע עבירות חמורות על בעלי תפקידים שונים בארגון הפשיעה. סעיף 2(א) קובע עבירה על עומד בראש ארגון פשיעה, על מי שמנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, על מי שמממן פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בעניין חלוקת כספים בארגון. נוסף על כך, סעיף 2(ב) לחוק קובע כעבירה מתן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. העונש בשל עבירות אלה הוא 10 שנות מאסר. ואולם לפי סעיף 2(ג) לחוק, אם אחת מהעבירות הקבועות כיום בסעיף 2 נעברה לעניין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שעונשה למעלה מ־20 שנות מאסר, העונש יהיה 20 שנות מאסר. מגורמי האכיפה עלה כי יישומו המצומצם של החוק נובע, בין השאר, מכך שישנם גורמים זוטרים יותר מאלה המופללים בעבירות הקבועות בחוק - חברי הארגון ("החיילים"), וכן מי שנותנים שירותים שונים לארגון - שאינם נכללים בעבירות הקבועות בחוק. נותני השירותים תורמים לקיום התשתית הכלכלית והארגונית של הארגון, ואילו "חיילי" הארגון הפועלים בשטח מאפשרים לארגון לפעול הלכה למעשה לשימור קיומו וחיזוק כוחו. לכן, מוצע לקבוע בחוק עבירות נוספות לעניין נוטל חלק פעיל בארגון הפשיעה ונותן שירות לארגון הפשיעה, שפעלו במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. לעניין חבר בארגון פשיעה: החוק בנוסחו כיום, קובע בסעיף 2(א) עבירות ביחס לגורמים בכירים בארגון הפשיעה, ובסעיף 3 הכפלה של העונש ביחס למי שמבצע עבירה במסגרת הארגון. ואולם ישנם גורמים זוטרים בארגון, ובכלל זה "חיילים" של הארגון הפועלים בשטח, שאינם גורמים בשדרה הניהולית של הארגון, ולא תמיד ניתן לייחס להם עבירה פלילית קונקרטית שבוצעה במסגרת הארגון שוויץ, אוסטריה, צ'כיה, איטליה, צרפת וגרמניה. ובכך להחיל עליהם את סעיף 3 לחוק. גורמים אלה, הם המאפשרים לארגון הפשיעה לפעול הלכה למעשה, לשמר את קיומו ולהגדיל את כוחו. לכן, מוצע להוסיף את סעיף 2(א1) לחוק, שיקבע כי נטילת חלק פעיל בארגון הפשיעה (להלן - חברות פעילה), היא עבירה שעונשה יעמוד על חמש שנות מאסר. מוצע לקבוע כי היסוד העובדתי הנדרש לעבירה יהיה לקיחת חלק פעיל בפעילות של ארגון הפשיעה - בין בפעילות פלילית ובין בפעילות שאינה פלילית. חוק המאבק בטרור קובע עבירת חברות בארגון טרור בשני מדרגים: חברות פסיבית (סעיף 22(א) לחוק המאבק בטרור) וחברות פעילה (סעיף 22(ב) לחוק המאבק בטרור). בשונה מהקבוע בחוק המאבק בטרור, מוצע לקבוע בחוק עבירה בשל חברות פעילה בלבד. זאת, לנוכח מאפייניהם השונים של ארגוני הפשיעה. ארגוני טרור מתאפיינים במניע אידיאולוגי, מדיני או דתי, ולפיכך חברות בארגון יכולה לבוא לידי ביטוי בהתכנסות סביב רעיון (האידיאולוגיה של הארגון), והיא מהווה סיכון גם אם אינה באה לידי ביטוי בפעילות ממש. ארגוני פשיעה חסרים ממד זה וחברות בהם באה לידי ביטוי בפעילות אקטיבית בעבור הארגון או ראש הארגון. כמו כן, מוצע כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה הוא מטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. יצוין כי הסיבה לכך שלא נכללה מלכתחילה בהצעת החוק המקורית עבירה של חברות בארגון הפשיעה, היא בשל ההגדרה הרחבה ל"ארגון פשיעה" הכוללת גם ארגונים המבצעים פעולות חוקיות או הפועלים גם למטרות חוקיות, והחשש מכך שאדם שהוא חלק מארגון שהחל כארגון לגיטימי, אך כולל גם ביצוע של עבירות פליליות, ייחשב למי שעובר עבירה פלילית של חברות פעילה בארגון, אף אם הוא אינו מודע לעבירות הפליליות שמבצעים המנהלים (ראו פרוטוקול ישיבה 521 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה־15, מיום י"ט בתשרי התשפ"ג (14 באוקטובר 2002)). הדרישה בעבירה לחברות פעילה והיסוד הנפשי המיוחד של מטרה לקידום הפעילות הפלילית של הארגון, יש בהם כדי לתת מענה לחשש מהפללה רחבה מדי, וכן כדי לתת ביטוי לעקרון האשמה בהקשר זה. יוער כי העבירה המוצעת דומה בעיקרה לאחת החלופות הקבועה באמנת פלרמו, הקובעת עבירה על מי שלוקח חלק בפעילויות של קבוצת הפשע המאורגן בידיעה כי השתתפותו תתרום להשגת המטרה הפלילית של הארגון. כמו כן, יצוין כי במדינות רבות בעולם קיימת עבירה המפלילה חברות בארגון פשיעה*. * סך הכול נסקרו חמש עשרה מדינות והן: ארה"ב (פדרלי), קליפורניה, ניו־יורק, פלורידה, אריזונה, אילינוי, קנדה, ניו־זילנד, אוסטרליה, לעניין נותן שירות לארגון: סעיף 2(ב) לחוק בנוסחו כיום, קובע כעבירה מתן שירותי ייעוץ, פעילות שניתן לייחס כיום בעיקר לעורכי דין או רואי חשבון המעניקים ייעוץ מקצועי לארגון הפשיעה בתחום עיסוקם. ואולם מגורמי האכיפה עלה כי מלבד מתן שירות ייעוץ לארגון המופלל כבר כיום, ישנה פעילות שאותה ניתן לאפיין כמתן שירותים שונים לארגון הפשיעה, התורמים לקיום ולחיזוק התשתית הכלכלית והארגונית של ארגון הפשיעה על ידי גורמים שאינם בהכרח חברי הארגון. על כן, מוצע לקבוע כי מתן שירות לארגון הפשיעה היא עבירה שעונשה חמש שנות מאסר. מוצע להגדיר "שירות" הכולל, בין השאר, כל אחד מהשירותים המפורטים ובהם שירותים פיננסיים, שירותי לוגיסטיקה, שירותים עסקיים, שירותים בתחום הטכנולוגי, שירותים משפטיים וחשבונאיים. ההגדרה מוצעת כדי להמחיש מהם סוגי השירות המרכזיים שיש כוונה להפליל. כך למשל, שירותי תחזוק ותפעול של מערכת ממוחשבת לפעילות הארגון, שירותי פרסום לחיזוק מוניטין הארגון והגדלת השפעתו בציבור, ייבוא טובין בעבור הארגון, מתן פלטפורמה פיננסית המאפשרת הלבנת הון ורכישת נכסים בעבור הארגון, שירותי תיווך בין הנסחטים לבין ארגון הפשיעה וכן שירותי העברת כספי הנסחטים לארגון הפשיעה (ראו תפח (ת"א) 07/1049 מדינת ישראל נ' יוסף (אסי) בן פליקס אבוטבול (י"ב בסיוון התשס"ט (4 ביוני 2009))). כמו כן, מוצע לקבוע כי שירותים יכולים להינתן בתמורה או שלא בתמורה, כדי להבהיר כי שירות הניתן בלא תמורה ייכנס אף הוא להגדרה, ובכך למנוע טענות בדבר אי־העברת התמורה. ואולם מאחר שפעילות ארגוני הפשיעה משתרעת כאמור גם על פעילות עסקית לגיטימית, וכדי לא ליצור הפללת יתר, מוצע לקבוע יסוד נפשי מיוחד של "מטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון". הדרישה האמורה למטרה מיוחדת הקבועה בחוק ביחס למתן שירות ייעוץ, ושאותה מוצע לקבוע גם ביחס לעבירת הבסיס של מתן שירות, יוצרת איזון בין הצורך להפליל מעגלי תמיכה של הארגון מצד אחד, לבין הרצון להימנע מהפללת יתר במצבים של אספקת שירותים שונים לעבריינים על ידי נותני שירותים אשר גם אם הם מודעים להיותו של הארגון ארגון הפשיעה, נותנים לו שירותים במהלך העסקים הרגיל בלי שהם מתכוונים לסייע לו בפעילותו הפלילית, מצד שני, כגון חברות השכרה, ספקים וכיוצא בכך. כך, עבירת מתן שירות ייעוץ לארגון הפשיעה שעונשה עשר שנות מאסר, היא למעשה נסיבה מחמירה לעבירה הבסיסית של מתן שירות. על כן, וכדי לחדד את ההבחנה בין שירות "רגיל" לבין שירות ייעוץ, ולייחד את הנסיבה המחמירה של שירות הייעוץ רק למקרים שיש בהם חומרה יתרה בשל כך שנעשה שימוש במקצוע המוסדר ברישיון או ברישום (להלן - רישיון), מוצע להבהיר בהצעת החוק מקרים הנכללים בגדרי העבירה הקיימת של מתן שירות ייעוץ. זאת, על ידי הוספת הבהרה ולפיה יראו כשירות ייעוץ, בין השאר, שירות שנותן מי שעוסק במקצוע הטעון רישיון, ולעניין חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין) - הטעון רישום, במסגרת עיסוקו כאמור, וזאת בין שיש בידו רישיון כאמור ובין שאין. כמו כן, מוצע לקבוע כי מקצוע הטעון רישיון יהיה לפי אחד מהחוקים המנויים בסעיף, ובהם למשל חוק לשכת עורכי הדין וחוק רואי חשבון, התשט"ו-1955. כפי שמוצע לקבוע, העבירה חלה לגבי נותן שירותי ייעוץ בתחום מקצועי המוסדר ברישיון, אף אם אין בידיו רישיון כאמור (אם לפי החוק המסדיר את עיסוקו הוא נדרש ברישיון לביצוע הפעילות) או שאין בידיו רישיון תקף (למשל אם רישיונו נשלל או הושעה). יובהר כי לא מדובר בהגדרה סגורה לשירות ייעוץ, אלא אך בהדגמת סוגי מקרים שהעבירה נועדה לחול בעניינם, וכן כי תיקון הסעיף לא נועד לצמצם את הפרשנות הקיימת כיום לעבירה זו. סעיף 2(ג) לחוק קובע כי אם נעברה עבירה כאמור בסעיף 2(א) ו–(ב), לעניין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה עולה על 20 שנות מאסר, דינו של עובר העבירה יהיה 20 שנות מאסר, קרי, כפל העונש הקבוע לעבירות הקבועות בסעיפים קטנים אלה. בשל הוספת העבירות החדשות כמוצע בהצעת החוק, של מי שנוטל חלק פעיל בארגון, ומי שנותן שירות לארגון - שעונשן 5 שנות מאסר, מוצע לערוך תיקונים בפירוט הסעיפים שעליהם חלה הכפלת הענישה, כך שהיא תמשיך לחול על גורמים בכירים בארגון המנויים בסעיף 2(א), ועל מי שנותן שירות ייעוץ לארגון, אך לא תחול על העבירות החדשות. הסיבה לאי־הכללת העבירות החדשות בסעיף 2(ג), היא מכיוון שבניגוד לעבירות הקיימות לעניין בעלי תפקידים בכירים בארגון או מי שנותן לארגון שירות ייעוץ, העבירה החדשה של מתן שירות במהותה מפלילה מעגל חיצוני לפעילות הארגון, והעבירה של חברות פעילה בארגון הפשיעה מפלילה גורמים זוטרים יותר בארגון, שלהם שליטה פחותה בסוג העבירות שארגון הפשיעה מבצע או יכול להכווין את פעילותו ומכאן שאין הצדקה בעניינן להחמרת הענישה בהתאם לחומרת העבירות שהארגון פועל לעבור. סעיף 3 מוצע להוסיף לחוק שני פרקים חדשים: האחד כללי הוא פרק ב'1 הכולל הוראות ייחודיות בעניין סדרי דין וראיות. בפרק זה מוצע להוסיף את סעיף 4א שעניינו קבילות ממצאים ומסקנות לעניין קיומו של ארגון פשיעה בפסק דין חלוט במשפט פלילי כראיה להוכחת קיומו של אותו ארגון פשיעה בהליך פלילי אחר, ואת סעיף 4ב שעניינו תנאים ייחודיים לקבילות אמרת עד מחוץ לבית המשפט בעבירות לפי החוק. הפרק השני הוא פרק ב'2 הכולל הוראות ייחודיות בעניין עצור בעבירה לפי חוק זה. בפרק זה מוצע להוסיף את סעיף 4ג שעניינו מעצר לפני הגשת אישום, וסעיף 4ד שעניינו מניעת פגישה של עורך דין עם יותר מעצור אחד באותה חקירה. לסעיף 4א המוצע קיומו של "ארגון פשיעה" הוא רכיב הנדרש להוכחת כל אחת מהעבירות הפליליות לפי סעיפים 2 עד 4 לחוק, ועל כן יש להוכיחו בכל משפט פלילי המתנהל בעבירות אלה. הוכחת קיומו של ארגון פשיעה מורכבת ועשויה לארוך זמן רב. בהתאם, כשיש צורך לנהל הליכים נפרדים בשל עבירות לפי החוק שבוצעו על ידי אותו ארגון פשיעה, הוכחת קיומו של ארגון פשיעה בכל אחד מההליכים מכבידה באופן משמעותי על ניהולם ועשויה ליצור תמריץ שלילי לתביעה לייחס עבירות לפי החוק. תמריץ שלילי זה בולט במיוחד בכל הנוגע לייחוס עבירה לפי סעיף 3 לחוק שיצריך הוכחת קיומו של ארגון פשיעה. במקרים שבהם ישנה תשתית ראייתית לביצוע עבירה, יש חשש שהתביעה תסתפק בהוכחת העבירה ותימנע מההכבדה שנוצרת מהוכחת הנסיבה המחמירה לפי סעיף 3 לחוק, קרי מהוכחה שהעבירה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה. במצב המשפטי הקיים, כדי להימנע ממצב זה שדורש את הוכחת קיומו של ארגון פשיעה בנפרד, במסגרת כל אחד מן ההליכים, נדרש להגיש את כלל התיקים הנוגעים לאותו ארגון הפשיעה באופן מאוחד, באופן שמוביל לכתבי אישום נגד נאשמים רבים יותר וניהול הליכים ממושך יותר. ההסדר המוצע בסעיף נועד לתת מענה גם למצבים שבהם עבירות נוספות הקשורות לארגון הפשיעה יתגלו או שתתאפשר הוכחתן בראיות רק לאחר הגשת כתב האישום בתיק הראשון. כדי להקל על ניהול ההליכים בעבירות לפי החוק ולעודד שימוש נרחב יותר בעבירות לפיו, מוצע להוסיף את סעיף 4א לחוק, שיאפשר קבלת ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, כראיות קבילות במסגרת משפט פלילי נפרד בעבירה לפי החוק הנוגעת לאותו ארגון פשיעה, לשם הוכחת קיומו. ההסדר המוצע דומה להסדר הקיים בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), שלפיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים כראיה לכאורה במשפט אזרחי, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. החידוש בתיקון המוצע הוא בכך שהממצאים והמסקנות של פסק דין במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט פלילי אחר וכן בכך שהשימוש בממצאים מפסק הדין אינו תלוי בזהות בין מבצעי העבירה בכל אחד מהתיקים. כך למשל, יהיה ניתן לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות מפסק דין פלילי שבו הורשע ראש ארגון פשיעה בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק, כראיה להוכחת קיומו של אותו ארגון פשיעה בהליך פלילי אחר בעניין נאשם אחר שנאשם בכך שעבר עבירה במסגרת 9 דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 18, עמ' 421. הארגון לפי סעיף 3 לחוק. כמו כן, יהיה ניתן, למשל, לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות מפסק דין פלילי שבו הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק בכך שנתן שירות ייעוץ לארגון פשיעה, בהליך פלילי נגד נאשם אחר הנאשם בכך שנטל חלק פעיל בפעילות אותו ארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א1) המוצע. ההסדר המוצע הוא הסדר חריג במיוחד לא רק ביחס לדין החל בישראל אלא גם ביחס להסדרים הקבועים בעולם. זאת, בכך שהוא מתגבר על הכלל הפוסל עדות סברה ויש בו כדי להפחית מן הנטל המוטל במשפט פלילי על המאשימה להוכיח בכל הליך את כל יסודות העבירה מעבר לספק סביר (לפי הכלל הקבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)). חריגות ההסדר נובעת אף מכך שלנאשם שנגדו מנוהל ההליך הפלילי שבו מבקשים לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות מפסק דין פלילי אחר, לא הייתה האפשרות להתגונן מפני הראיות שהובאו לקיומו של "ארגון פשיעה", בהליך הפלילי הראשון שנוהל נגד אותו ארגון. עם זאת, יש בכך שהוכחת קיומו של "ארגון פשיעה" בפסק הדין הפלילי החלוט, נעשתה ברף הוכחה של מעבר לספק סביר כדי למתן את הקושי. כמו כן, הוראות הסעיף המוצע קובעות אך את קבילותם של הממצאים והמסקנות, ואין בכך למנוע מההגנה לנסות לסתור את הממצאים ולהפחית מן המשקל שיינתן להם. יובהר כי על פי המוצע, ההגנה לא צריכה רשות להביא ראיות לסתור את הראיה (זאת שלא כמו הקבוע בסעיף 42ג לפקודת הראיות). נוסף על כך, בדומה לסעיף 42א לפקודת הראיות, ההסדר קובע את קבילות הראיה, ואולם משקלה נתון לשיקול דעת בית המשפט. כך, על פי ההסדר המוצע, לנאשם בתיק השני תהיה אפשרות להתגונן באופן שישמור על איזון ראוי בין ה"פטור" מהוכחה מחודשת של הרכיב בכל תיק ותיק לבין הוגנות ההליכים. על כן, ובהתחשב בחומרת תופעת הפשיעה המאורגנת, והקושי המשמעותי בהוכחת יסוד "ארגון הפשיעה" בהליך הפלילי, מוצע הסדר זה. יובהר כי השימוש בממצאים ובמסקנות של פסק הדין החלוט מהליך פלילי אחר יתאפשר רק ביחס לאותו פרק זמן שבו פעל ארגון הפשיעה בהתאם לפסק הדין. לסעיף 4ב המוצע עוד מוצע, להוסיף את סעיף 4ב לחוק שעניינו קביעת תנאים לקבילות אמרת עד מחוץ לבית המשפט בעבירות לפי החוק. מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת אמרות חוץ של עדים על יסוד הפחד של העד למסור עדות בבית המשפט, אף בלא הוכחת אמצעי פסול, בעבירות חמורות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), קובע תנאים לקבלת אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט, אף אם נותן האמרה אינו עד במשפט, אם אמצעי פסול שימש להניא או למנוע מנותן האמרה לתת את עדותו. במקרים רבים הפחד של העדים בתיקי ארגוני פשיעה להעיד הוא בלתי נפרד ונובע מזהותם של הנאשמים ומהמוניטין של ארגון הפשיעה, אף בלי שהופעל "אמצעי פסול" ביחס לעד. בנסיבות אלה התביעה מתקשה להביא את עדיה לבית המשפט, ולא כל שכן להוכיח כי אמצעי פסול הוא שהניא את העד מלהעיד, ולעיתים הפחד של העד מביא לסירוב מוחלט להגיע לבית המשפט למסור עדות. הניסיון לעשות שימוש באמצעים הקיימים בחוק כמו התאמות למעמד העדות או הוצאת צו הבאה, לא תמיד מספיקים, וקושי זה זוהה כחסם מרכזי בניהול תיקים בעבירות לפי החוק. על רקע זה, מוצע לקבוע חריג נוסף לכלל הפוסל עדות שמועה שייתן מענה לפחד של עדים, גם במצבים שבהם הפחד שמביא לסירוב למסור עדות בבית משפט לא נובע מאמצעי פסול קונקרטי. בשל הקושי המתואר לעיל שעלה מגורמי האכיפה, המתבטא בסירוב של עדים להעיד בבית המשפט בשל הפחד שלהם מארגון הפשיעה, מוצע לקבוע את סעיף 4ב לחוק שיקבע חריג נוסף לסעיף 10א(א) שיאפשר, לעניין עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, קבלת אמרה אף אם נותן האמרה אינו עד ואף בלא הוכחת "אמצעי פסול" (כנדרש בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות). לפי הסעיף המוצע, בית המשפט יהיה רשאי לקבל אמרה כאמור אם שוכנע כי מנסיבות העניין עולה שלא ניתן להביא את נותן האמרה לבית המשפט משום שהוא חושש להעיד במשפט וכי לא יהיה בקבלת אמרת החוץ כדי לגרום עיוות דין. כך, כדי שיהיה ניתן לקבל את האמרה, תידרש התביעה להוכיח כי נותן האמרה מפחד להעיד במשפט וכי בשל כך לא ניתן להביאו לבית המשפט. ההוכחה תיעשה בדומה להוכחת הנסיבות הנדרשות בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. על פי הפסיקה שעוסקת ביישום סעיף זה מקובל שבית המשפט יכול להשתכנע מקיומה של הנסיבה הרלוונטית מעדויות ישירות, מראיות נסיבתיות לרבות מידע שהגיע אל חוקרי המשטרה, וכן מנסיבות העניין (ע"פ 87/648 סבן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(3) 669 (1988). השכנוע לא חייב להיות מעל לכל ספק סביר, וניתן להסתפק במידת סבירות גבוהה לקיום אמצעי פסול (ע"פ 86/169 חסונה נ' מדינת ישראל פ"ד מא(2) 466 (1987)). ניתן להשתמש בעדות מפי שמועה לצורך הוכחת קיומו של אמצעי פסול (ע"פ 90/2251 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל פ"ד לח(4) 330 (1984)). בשל הפגיעה המשמעותית שעלול ההסדר לגרום להגנת הנאשם, ובייחוד בזכות לחקירה נגדית, מוצע לכלול בסעיף תנאים מאזנים שיגבילו את השימוש בו; ראשית, מוצע לקבוע כי בית המשפט רשאי לקבל אמרת חוץ לפי הסעיף רק אם לא יהיה בקבלתה כדי לגרום עיוות דין; שנית, מוצע לקבוע כי בהחלטתו אם לקבל אמרה כאמור, בית המשפט ישקול אם התביעה העמידה לפני נותן האמרה, בטרם הגישה את הבקשה להגשת האמרה, אפשרויות למסירת העדות באופן שימנע פגיעה בו וביכולתו למסור עדות חופשית. הוראות שעניינן הגנה על עדותו החופשית של העד כוללות, בין השאר, שימוש בכלים של גביית עדות מוקדמת, סגירת דלתיים ומתן עדות שלא בפני הנאשם - כלים שאף מוצע להקל את אפשרות השימוש בהם כחלק מהתיקונים המוצעים בהצעת החוק. הוראה זו נועדה להכווין את התביעה לעשות שימוש, תחילה, בכלים הפוגעים פחות בזכויות הנאשם ובניהול ההליך, בטרם פנייה לשימוש באמרת חוץ. עוד מוצע לקבוע כי על אמרה שהתקבלה לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות שעניינן קביעת ממצאים בהסתמך על האמרה וכן כי אין בהוראות סעיף זה כדי להכשיר ראיה שאינה קבילה מסיבה אחרת שבדין. מוצע להוסיף הוראות אלה כדי לשמור על קוהרנטיות עם נוסח סעיף 42 לחוק המאבק בטרור, שמאפשר אף הוא הגשת אמרת חוץ של עד. לבסוף, מוצע לקבוע כי תידרש תוספת ראייתית מסוג "סיוע" להרשעה על סמך אמרה שהתקבלה בהתאם להוראות סעיף זה. הדרישה לתוספת ראייתית מסוג זה מחמירה ביחס לנדרש בעניין החריגים האחרים המאפשרים לקבל אמרת עד מחוץ לבית המשפט כראיה, שבעניינם, לפי סעיף 10א(ד), נדרשת תוספת ראייתית מסוג "חיזוק" בלבד. יוער כי בעת קביעת משקל הראיה תילקח בחשבון העובדה שבשל קבלת אמרת החוץ נמנעת האפשרות לחקירה נגדית. ההסדר המוצע נוסח וגובש בהתבסס על הסדר מהמשפט האנגלי הקובע חריג לכלל הפוסל עדות שמועה ומאפשר לבית המשפט שיקול דעת רחב בקבלת אמרות חוץ. תנאי מרכזי להפעלת החריג הקבוע בסעיף 116 לחוק האנגלי 2003 Act Justice Criminal מאפשר את הגשת אמרת החוץ של עד שאינו זמין להעיד משום שהוא מפחד להעיד. לפרק ב'2 המוצע מוצע להוסיף לחוק את פרק ב'2 שעניינו "עצור בעבירה לפי חוק זה - הוראות מיוחדות" ובו את סעיף 4ג המוצע שעניינו מעצר לפני הגשת כתב אישום. סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), קובע את התקופות המרביות למעצר בשלב שלפני הגשת כתב האישום. על פי הקבוע בסעיף, תקופת המעצר שעליה יכול לצוות שופט בנוכחות החשוד לא תעלה על 15 ימים, וניתן להאריך את המעצר לתקופות שלא יעלו על 15 ימים. עוד קובע סעיף 17 לחוק המעצרים תקופת מעצר מרבית של 30 ימים למעצר רצוף, אלא אם כן הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה. בסעיף 4ג המוצע, מוצע להאריך את התקופות הקבועות בחוק המעצרים ביחס לשני המועדים האלה: ראשית, הארכת תקופת המעצר המרבית העומדת על 15 ימים בהתאם לסעיף 13(א)(3) לצורך הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר, ל־20 ימים, אם שוכנע השופט כי אם לא יוחזק העצור במעצר לצורך המשך החקירה קיימת אפשרות קרובה לוודאי לסיכול של מניעת פגיעה בחיי אדם. שופט רשאי להאריך, מזמן לזמן, מעצר של חשוד כאמור לתקופות שלא יעלו על 15 ימים, כל אחת; שנית, מוצע להאריך את סך תקופת המעצר ברצף שלאחריה נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה, מ־30 ימים ל־35 ימים. הצורך בהארכת תקופות המעצר טרם הגשת כתב אישום נובע מהמאפיינים הייחודיים של חקירת עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. החקירה בעבירות אלה מאופיינת בריבוי חשודים ובסיכון מוגבר לשיבוש הליכים - עקב יכולת השפעה על עדים והמבנה ההיררכי של הארגון. כמו כן, עצם ההבאה החוזרת של החשודים לבית המשפט לצורך הארכת המעצר, יש בה לעיתים כדי להגביר את החשש מפני שיבוש הליכים. נוסף על כך, בתיקי ארגוני פשיעה יש קושי במיצוי החקירה הכלכלית המורכבת במסגרת ימי המעצר לצורכי חקירה, ולכן לעיתים נעשה ויתור על מיצוי החקירה הכלכלית כדי להגיש את התיק בתקופת המעצר. הארכת התקופות המוצעת תואמת להסדר הקבוע בעניין עבירות טרור (הקבוע בסעיף 47 לחוק המאבק בטרור). לסעיף 4ד המוצע מוצע להוסיף לפרק ב'2 המוצע את סעיף 4ד שעניינו מניעת פגישה של עורך דין אחד עם יותר מעצור אחד באותה חקירה. במצב החוקי הקיים אין מניעה שעורך דין אחד ייצג כמה עצורים החשודים באותה חקירה. הייצוג המשותף מעלה חששות לפגיעה בחקירה על ידי העברת מידע בין נחקר אחד לנחקר אחר באמצעות עורך הדין, אף שלא בכוונת מכוון, באופן שעלול להביא לשיבוש החקירה. כשמדובר בעבירות המבוצעות בהקשר של פעילות ארגון פשיעה, חשש זה הוא חשש ממשי, במיוחד באותם מקרים שבהם מימון הייצוג נעשה בידי ראש הארגון או מי מטעמו. במצבים כאלה אף קיים ניגוד עניינים מובנה של עורך הדין בין חובתו כלפי המיוצג לבין חובתו כלפי ראש הארגון, כפי שעולה גם מהפסיקה (לעניין זה ראו ע"פ 09/2996 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו, ז' באייר התשע"ה (11 במאי 2011)), בפס' מא לפסק דינו של השופט רובינשטיין). כדי להתמודד עם חשש משמעותי זה, ולמנוע העברת מידע או תיאום גרסאות בין העצורים, העלולים לשבש את החקירה, מוצע לקבוע בחוק הסדר ייחודי, בדומה לזה הקבוע בחוק המאבק בטרור, שיאפשר למנוע פגישה של עורך דין עם יותר מעצור אחד הנחשד בעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, באותה החקירה. על פי המוצע, המגבלה תחול גם לעניין עורך דין אחר מאותו המשרד. יובהר כי אין מדובר במניעת מפגש של העצור עם עורך דין, כי אם מגבלה על מפגש עם עורך דין מסוים בלבד, המייצג עצור אחר בפרשה. לסעיף קטן (א) המוצע מוצע לקבוע כי על אף האמור בסעיף 34 לחוק המעצרים שעניינו זכאותו של עצור להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו בלא דיחוי, ובהתקיים התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ניתן למנוע פגישה של עורך דין אחד עם כמה עצורים אם הפגישה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בחקירה. כמו כן, על פי המוצע, מניעת המפגש תיעשה רק אם סבר קצין משטרה בכיר (בדרגת סנ"צ ומעלה מאגף החקירות והמודיעין), ובהחלטה מנומקת בכתב, לאחר שמיעת טענותיו של עורך הדין. מובהר כי אין באמור בסעיף כדי למנוע השהיית מפגש עם עורך דין אם מתקיימים התנאים האמורים בסעיפים קטנים (ד) עד (ו) לחוק המעצרים ואף אין באמור לגרוע מהאפשרות למנוע מפגש של עצור בעבירת ביטחון עם עורך דין כאמור בסעיף 35 לחוק המעצרים. לסעיף קטן (ב) המוצע מוצע לקבוע כי חוקר מצוות החקירה יודיע לעצור ולעורך הדין על החלטת הקצין הממונה בדבר מניעת המפגש ועל נימוקיה. עם זאת, הסעיף מאפשר לקצין הממונה להימנע מלהודיע על הנימוקים להחלטה, אם הוא סבור שהדבר עלול לפגוע פגיעה ממשית בחקירה. לסעיף קטן (ג) המוצע מוצע לקבוע כי הגבלת המפגש עם עורך הדין תוסר אם הסתיימה החקירה או אם חדלה להתקיים העילה למניעת המפגש. לסעיף קטן (ד) המוצע מוצע לקבוע כי מניעת פגישה לתקופה העולה על שלושים ימים תהיה באישור היועץ המשפטי לממשלה. לסעיף קטן (ה) המוצע מוצע להחיל על מניעת המפגש את ההסדרים הפרוצדורליים הקבועים בסעיפים 35(ה) עד (י) לחוק המעצרים לעניין הגשת ערר על החלטת מניעת המפגש ולעניין הדיון בערר. כמו כן, מוצע לקבוע זכות ערר עצמאית גם לעורך הדין שפגישתו עם העצור נמנעה. לסעיף קטן (ו) המוצע מוצע לקבוע כי לעניין סעיף זה יראו עורך דין אחד ככולל גם עורך דין אחר ממשרדו של עורך הדין, כדי למנוע מצב ששני עורכי דין מאותו משרד ייצגו באותה חקירה מקום שנמצא כי יש למנוע ייצוג של כמה חשודים על ידי אותו עורך דין. זאת בין שמדובר בייצוג של עורך דין פרטי ובין שמדובר בייצוג על ידי הסניגוריה הציבורית. כך שעורכי דין מאותו משרד לא יוכלו לייצג באותה פרשה במקרה שנכללים בתנאי סעיף קטן (א) - כך, עורך דין לא יוכל לייצג באופן פרטי חשוד הנחקר בחשד לעבירה לפי החוק, אם חשוד אחר באותה חקירה מיוצג על ידי עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית ושניהם עובדים באותו המשרד. כמו כן, שני עורכי דין מאותו המשרד, לא יוכלו לייצג חשודים שונים הנחקרים בחשד לעבירה לפי החוק, אף אם הייצוג על ידי שניהם נעשה מטעם הסניגוריה הציבורית. עם זאת, מוצע להחריג מהגדרת משרד את לשכת הסניגוריה הציבורית כדי להבהיר כי שני עורכי דין מהצוות הפנימי של הסניגוריה הציבורית רשאים לייצג והדבר לא ייחשב כמשרד אחד. סעיפים החוק קובע מנגנון חילוט נרחב שנועד להתמודד 4, 5, ו־6 עם הבסיס הכלכלי של הפשיעה המאורגנת, בין כללי שמטרתה השגת רווחים ובין שמטרתה אידיאולוגית או אחרת. החוק כולל הסדרי חילוט המאפשרים לחלט רכוש הן במסגרת הליך פלילי (לאחר הרשעה בעבירה לפי החוק) (להלן - חילוט פלילי) והן במסגרת הליך אזרחי - אם קדם לו הליך פלילי, ואף אם לא קדמו לו הרשעה או הגשת כתב אישום בעבירה לפי החוק (להלן - חילוט אזרחי). הסדר החילוט הפלילי, הקבוע בפרק ג' לחוק, מאפשר לבית המשפט לצוות על חילוט רכוש הקשור בעבירה לפי החוק, בין שהרכוש שימש לביצוע העבירה ובין שהתקבל כשכר או תקבול בשלה, ואף קובע הסדר ייחודי המאפשר לבית המשפט לחלט רכוש של ראש הארגון הקשור לעבירה אחרת שנעברה במסגרת הארגון. נוסף על כך, רשאי בית המשפט לחלט רכוש של ארגון הפשיעה שבראשו עומד הנידון. רף ההוכחה הנדרש על פי החוק להוכחת העובדות והתנאים לחילוט בהליך הפלילי, הוא רף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי (ביצועה של עבירה ובתוך כך קיומו של ארגון הפשיעה כבר הוכחו בהליך הפלילי, ברף הנדרש במסגרתו, שכן נקיטה בהליך חילוט זה מותנית בהרשעה). הסדר החילוט האזרחי, הקבוע בפרק ד' לחוק, מאפשר לבית המשפט לצוות על חילוט רכוש אף אם לא קדמה לכך הרשעה ואף אם לא הוגש כתב אישום, ובתנאי שהרכוש קשור לעבירה לפי החוק, או שהרכוש הוא רכוש של ארגון פשיעה (סעיף 14 לחוק). סעיף 4 במסגרת הסדר החילוט בהליך הפלילי קובע סעיף 8 לחוק הסדר של חילוט רכוש לאחר הרשעה של מי שעומד בראש ארגון פשיעה. לפי ההסדר הקיים, בהתקיים הרשעה של ראש הארגון לפי סעיף 2(א) לחוק, בית המשפט רשאי לצוות על חילוט רכוש של הנידון הקשור לעבירה אחרת שנעברה במסגרת הארגון, או רכוש של ארגון הפשיעה שבראשו עומד הנידון. מוצע לערוך תיקון לסעיף 8, שירחיב הסדר זה, כך שיהיה ניתן לחלט רכוש של ארגון פשיעה גם כשישנה הרשעה של מי מבעלי התפקידים בארגון המופללים בסעיף 2(א) לחוק: מי שמנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, מי שמממן פעילות של ארגון פשיעה, מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון או מחליט בעניין חלוקת כספים בארגון, וזאת לא רק בהתקיים הרשעה של ראש ארגון הפשיעה. בשל הצורך המניעתי שבחילוט רכוש ארגון הפשיעה לשם הפסקת פעילותו ו"ייבוש" מקורותיו, מכיוון שארגון הפשיעה אינו ישות משפטית הזכאית להחזיק רכוש באופן לגיטימי ומכיוון שממילא הליך החילוט "של ארגון הפשיעה" הוא כלפי הרכוש של הארגון ולא נובע מחזקתו של הנאשם באותו הרכוש, יש הצדקה במתן האפשרות לחילוט רכושו של הארגון, גם בהינתן הרשעה של גורם בכיר בארגון מלבד ראש הארגון, שבמסגרתה הוכח קיומו של ארגון הפשיעה. ואולם לנוכח היקפו הרחב של החילוט המתאפשר ביחס לרכוש הארגון, מוצע כי ההרחבה האמורה תהיה רק ביחס לגורמים בכירים בארגון, ולא תחול ביחס להרשעת מי שנותן שירותים לארגון כאמור בסעיף 2(ב) לחוק, מי שעובר עבירה במסגרת ארגון הפשיעה כאמור בסעיף 3 לחוק או ביחס לחבר פעיל בארגון בהתאם לעבירה שמוצע להוסיף במסגרת סעיף 2א. מובן כי חילוט רכוש הארגון, בדומה לשאר הוראות החילוט בחוק, כפוף לבירור זכויות של צד ג' ברכוש המוסדרות בסעיף 18 לחוק, כדי להבטיח שלא ייפגעו זכויות קנייניות לגיטימיות של אדם אחר, שאינו מעורב בפעילות הארגון, הכול כמפורט בסעיף האמור. סעיף 5 הרף להוכחת העובדות והתנאים הנדרשים לצורך חילוט רכוש בהליך האזרחי, הקבוע בסעיף 17 לחוק בנוסחו הנוכחי, מתחלק לשניים: רף ההוכחה הנדרש להוכחת ביצוע עבירה או להוכחת קיומו של ארגון פשיעה, הוא הרף הנדרש במשפט הפלילי - הוכחה מעל לספק סביר, ואילו הרף להוכחת הקשר בין הרכוש לבין העבירה, וכן הקשר בין הרכוש לבין ארגון הפשיעה, הוא הרף הנדרש במשפט האזרחי - הוכחה במאזן ההסתברויות. מאז שנחקק החוק, כמעט לא נעשה שימוש בהליך החילוט האזרחי הקבוע בו. מגורמי האכיפה עולה כי הסיבה לכך, בחלקה, היא שרף ההוכחה הנדרש להוכחת ביצוע עבירה או להוכחת קיומו של ארגון פשיעה, מביא לכך שהמצבים שבהם ניתן לעשות, לכאורה, שימוש בחילוט אזרחי הם מצבים שממילא מאפשרים העמדה לדין פלילי וחילוט במסגרתו, בדרך המלך, לנוכח קיומן של ראיות מספיקות להרשעה ברף הפלילי. על כן, מנגנון החילוט האזרחי במתכונתו הנוכחית אינו נותן מענה רלוונטי למצבים שבהם מסלול זה אינו אפשרי. יוער כי דרישת רמת ההוכחה מעבר לספק סביר מתאימה להליך שבו אדם מועמד לדין בעבירה פלילית, בשל ההשלכות הפוטנציאליות של ההרשעה בפלילים של שלילת החירות והסטיגמה הפלילית, בשונה בהיבט זה מהליך החילוט האזרחי, שתכליותיו אחרות ושגם השלכותיו, לדידו של בעל הרכוש, הן שונות. יצוין כי מבחינת רף ההוכחה של רכיבי החילוט בהליך האזרחי, ההסדר הקבוע בחוק הוא הסדר חריג ביחס להסדרי חילוט אזרחי אחרים, כגון ההסדרים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן - חוק איסור הלבנת הון), בפקודת הסמים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן - פקודת הסמים), וכן בחוק העונשין בעניין גביית דמי חסות, בלא שברורה ההצדקה לכך. התיקון המוצע יביא למעשה לכך שרף ההוכחה הנדרש בנוגע לכלל רכיבי החילוט המפורטים בו יהיה רף הוכחה במשפט אזרחי, באופן העולה בקנה אחד עם הסדרי חילוט בחוקים האחרים. על כן, מוצע לתקן את סעיף 17 לחוק ולקבוע כי רף הראיות הנדרש להוכחת כלל הרכיבים בהליך החילוט האזרחי, יהיה הרף הנדרש בהליך האזרחי. סעיף 6 מוצע להוסיף לחוק את סעיף 17א, ולקבוע בו את התנאים להגשת בקשה לחילוט אזרחי. לפי המוצע, פרקליט המחוז יהיה רשאי להגיש בקשה לחילוט אזרחי רק במקרה שבו שוכנע כי אין מקום להגיש כתב אישום בשל עבירה לפי החוק או להמשיך בניהול הליך פלילי נגד נאשם בביצועה מפאת סיבות שונות המנויות בסעיף, או אם הרכוש התגלה לאחר ההרשעה. הרחבת האפשרות לעשות שימוש בהליך החילוט האזרחי באמצעות הורדת רף ההוכחה כמוצע בסעיף 5 להצעת החוק נדרשת, כפי שהוסבר, כדי שיהיה ניתן לעשות שימוש אפקטיבי בכלי זה במקרים המתאימים, ואולם ישנה עדיפות לחילוט הרכוש במסגרת הליך פלילי המאפשר הרשעה של חברי ארגון הפשיעה וענישתם, לצד חילוט הרכוש הרלוונטי, והכול בהתאם לעקרונות המשפט הפלילי ולאיזונים במסגרתו. על כן, הסעיף המוצע מבהיר מהן הנסיבות שבהן יש הצדקה לעשות שימוש במנגנון החילוט האזרחי, והוא נועד להבטיח כי החילוט האזרחי לא ישמש כמסלול "עוקף" חלף ניהול הליך פלילי במקרים המתאימים. הגבלת האפשרות לפנות להליך החילוט האזרחי, תחול הן בנוגע לאפשרות לחלט רכוש הקשור לעבירה לפי סעיף 14(1) לחוק והן לגבי האפשרות לחלט "רכוש של ארגון פשיעה" לפי סעיף 14(2) לחוק. לעניין סעיף קטן (א) המוצע המתייחס למצב שבו לא ניתן לחלט את הרכוש במסגרת הליך פלילי בעבירה לפי החוק משום שאין מקום להגיש כתב אישום או להמשיך בניהול הליך פלילי נגד הנאשם "מטעמים מיוחדים אחרים" - תיערך בחינה של הצורך בו בהמשך הליכי החקיקה. לעניין סעיף קטן (ב) המוצע, המתייחס למצב שבו הרכוש התגלה לאחר ההרשעה, יובהר כי מדובר במקרה שבו התקיים משפט פלילי נגד הנידון ורכושו של הנידון התגלה לאחר ההרשעה. סעיף 7 התוספת הראשונה לחוק מונה עבירות עוון שעונשן שלוש שנות מאסר ומטה, הנכללות בגדרי העבירות שהארגון פועל לעבור אף על פי שאינן עבירות מסוג פשע, ואילו התוספת השנייה לחוק מונה עבירות פשע המוחרגות מגדרי העבירות שהארגון פועל לעבור. מוצע להוסיף לתוספת השנייה עבירות שונות שעיקרן עבירות ביטוי ועבירות שעניינן פגיעה בחופש דת כדי שלא לכלול בגדרי ההגדרה של ארגון פשיעה גם ארגונים פוליטיים הנאבקים למען מטרה באופן ממוסד, שיטתי ומאורגן, ועוברים עבירות כאמור. כך, נוסף על העבירה בשל המשך התפרעות לאחר התפזרות לפי סעיף 155 לחוק העונשין המנויה כיום בתוספת השנייה, מוצע להחריג את העבירות של מעשי המרדה ופרסומי המרדה לפי סעיפים 133 ו־134 לחוק העונשין, וכן את העבירה בשל הטפה להתאגדות אסורה לפי סעיף 146 לחוק העונשין. סעיף 8 לפסקה (1) המוצעת לנוכח מאפייני הפעילות של ארגוני הפשיעה, הכוללים הטלת מורא על הציבור ובייחוד על מי שכלפיהם מבוצעות העבירות בידי הארגון, קיים חשש מובנה כי הדיון הפומבי במשפטים בעבירות לפי החוק יעורר אצל העדים חשש שייפגעו כתוצאה ממסירת העדות וירתיע עדים מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל. חשש מעין זה מתממש למרבה הצער באירועי אלימות חמורה ואפילו רצח של עדים או מעורבים אחרים. בתיקים אלה, תחושת האיום אצל העדים יכולה להיגרם לא רק מהנאשמים בהליך אלא גם מחברי ארגון נוספים או משלוחיהם. סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), שעניינו פומביות הדיון, קובע את הכלל שלפיו בית המשפט ידון בפומבי. לצד זאת קובע הסעיף עילות שונות שבשלן רשאי בית המשפט לדון בעניין מסוים בדלתיים סגורות. בסעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט קבועה עילה כללית לסגירת דלתיים אם "הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל". מעבר לשימוש שניתן לעשות בעילה כללית זו לסגירת דלתיים בתיקי ארגוני פשיעה, מוצע לקבוע עילה ייעודית לקיום הדיון בדלתיים סגורות לשם הגנה על עניינו של עד בדיון שבו נמסרת עדותו בעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה וכן בעבירות לפי סעיפים 428 או 428א לחוק העונשין (גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות). מטרת התיקון המוצע היא לקבוע עילה ייעודית לניהול הליכים פליליים בעבירות מתחום זה, ולהרחיב את המענים הקיימים בחוק שמאפשרים הגנה על העדים לעבירות חמורות אלה. העילה המוצעת מתוחמת לסגירת הדלתיים בעת מתן העדות בלבד, ולא ניתן להורות מכוחה על סגירת דלתיים גורפת גם בדיונים בהליך שאינם כוללים מתן עדות. התיקון בעניין סגירת הדלתיים מוצע כחלק ממכלול האמצעים הייעודיים לגביית העדויות בתיקי ארגוני הפשיעה שיעמדו לרשות רשויות האכיפה והתביעה המוצעים בהצעת חוק זו ובהם הקלת האפשרות לגביית עדות מוקדמת, קביעת אפשרות למסירת העדות שלא בפני הנאשם, והרחבת החריג לקבלת אמרת חוץ של עד בתיקים אלה. קביעת העילה כך שזו תחול גם על מתן עדות בעבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות, נועדה, בין השאר, לתת מענה למקרים שבהם אף על פי שקיים בסיס לכך שהעבירות בוצעו על ידי ארגון פשיעה או בקשר אליו, לא היו די ראיות להעמדה לדין בהתאם לחוק המאבק בארגוני פשיעה. כמו כן, עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות כשלעצמן מאופיינות במהותן בהטלת מורא ומכאן ההצדקה כי העילה המוצעת תחול גם בעניינן. לפסקה (2) המוצעת לפי הכלל הקבוע בסעיף 37 לחוק בתי המשפט, בית המשפט ידון בהרכב של שלושה שופטים, בין השאר, במשפט בשל עבירה שעונשה מאסר 10 שנים או יותר. חריג לכלל זה קבוע בסעיף קטן (ב)(1) לסעיף האמור הקובע כי עבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט, יידונו לפני דן יחיד אלא אם כן נשיא בית המשפט או סגנו הורה אחרת, ביוזמתו, או לבקשת בעל הדין לאחר שניתנה לבעלי הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם. הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק, המביאה להכפלת העונש (ועד לעשרים וחמש שנות מאסר), ביחס לעבירה שנעברה במסגרת ארגון פשיעה, מנויה בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט ובכך מוחרגת מהכלל של דיון בהרכב. לעומת זאת, משפטים בעבירה של פעיל בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק ובעבירה של עובד ציבור המסייע לפעילות ארגון פשיעה לפי סעיף 4 לחוק, בהיותן עבירות שעונשן 10 שנות מאסר (ובנסיבות סעיף 2(ג) לחוק - 20 שנות מאסר), אינם מוחרגים מהכלל האמור לעיל, ויידונו לפני הרכב. כמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק המקורית, משפטים בעבירות אלה לא הוחרגו מהכלל של דיון לפני הרכב, בשל מורכבותן. אכן מדובר בעבירות מורכבות וחמורות, בעלות תיוג חמור, הדומות במאפייניהן לתיקים הנדונים לפני הרכב - תיקי ביטחון, מין והמתה. כמו כן, ברוב רובם של תיקי ארגוני הפשיעה מעיד עד מדינה, ובית המשפט בוחן את מהימנותו בזהירות לנוכח מאפייניו. עם זאת, מהניסיון שהצטבר מאז נחקק החוק הקיים, עולה כי דיונים לפני הרכב מהווים חסם משמעותי בניהול הליכים פליליים בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. שכן, דיון לפני הרכב גוזל זמן שיפוטי של שלושה שופטים, ובית המשפט מתקשה להקצות הרכבים לדיונים בתיקי ארגוני פשיעה שהם רחבי היקף והדיון בהם צפוי להימשך זמן רב. כמו כן, ככלל, תיקי ארגוני פשיעה עונים על הקריטריונים לדיון בבית משפט כלכלי, אך הקצאת הרכב במחלקות אלה עשויה להעמיס על עבודתן באופן שישביתן למעשה ולא יאפשר להן לתת מענה למגוון של תיקים. בשל החסם המשמעותי בניהול של התיקים בעבירות לפי החוק לפני הרכב כמתואר לעיל, לצד השיקול של מורכבות העבירות והדיון בהן, מוצע לערוך תיקון בחוק בתי המשפט ולקבוע כי עבירה לפי החוק תידון לפני דן יחיד או לפני הרכב, בהתאם לעבירות שארגון הפשיעה פועל לעבור, תוך ניסיון לדבוק בחלוקה הקיימת כבר היום בחוק בתי המשפט. כך, אם העבירות שארגון הפשיעה פועל לעבור הן עבירות הנידונות לפי הכלל הקבוע כיום בחוק בתי המשפט הן לפני הרכב, יידונו העבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה לפני הרכב, ואם העבירות המיוחסות לארגון הפשיעה נדונות ככלל לפני דן יחיד, יידונו עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה בפני דן יחיד. כך למשל, לפי המוצע, עבירה לפי סעיף 2(א) ביחס למי שעומד בראש ארגון פשיעה, כשאותו ארגון פועל לעבור עבירות רצח, תידון לפני הרכב, ואילו עבירה לפי סעיף 2(א) של מי שעומד בראש ארגון פשיעה כשאותו ארגון פועל לעבור עבירות הימורים, תידון לפני דן יחיד. סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט חל גם במצב דברים זה, כך שנשיא בית המשפט או סגנו יוכלו להורות על העברת התיק לדיון בהרכב. עוד מוצע לערוך תיקון מבהיר להחרגה שכבר קיימת בפרט 6 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניין עבירה לפי סעיף 3 לחוק, כך שיובהר כי ההחרגה היא לעניין עבירה שלולא נעברה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה הייתה נדונה לפני שופט אחד. הצעת החוק המקורית כללה את ההחרגה, אך הבהרה זו לא נכללה בחוק שהתקבל, ומוצע להוסיפה כעת עם הרחבת פרט 6 גם לעבירות נוספות לפי החוק. יודגש כי מדובר ממילא במצב המשפטי הקיים והתיקון נועד להבהירו בלבד. לפסקה (3) המוצעת חוק בתי המשפט קובע את כללי הסמכות העניינית. לגבי הסמכות לדון בעבירות, הכלל הקבוע בסעיף 51(א) לחוק בתי המשפט הוא שבית משפט שלום ידון בעבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים. לצד הכלל, מנויות בסעיף עבירות לפי חוקים שונים המוחרגות מכלל זה ויידונו לפני בית המשפט המחוזי. כך למשל, עבירה שנעברה במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק תידון בבית המשפט המחוזי, גם אם עונשה לאחר הכפלת העונש יהיה פחות משבע שנים. זאת, בשל מורכבות החוק והמומחיות הנדרשת לדון בעבירות לפיו, בין השאר בשל הצורך להוכיח את קיומו של "ארגון פשיעה" שהוא רכיב הנדרש בכל אחת מהעבירות בחוק. שאר העבירות הקבועות בחוק הן עבירות שעונשן המרבי הוא עשר או עשרים שנות מאסר ולכן יידונו בבית המשפט המחוזי לפי כללי הסמכות הרגילים. כך שכיום כל העבירות לפי החוק נידונות בבית המשפט המחוזי. מוצע להוסיף שתי עבירות פליליות נוספות לחוק: נטילת חלק פעיל בארגון וכן מתן שירות לארגון - שעונשן חמש שנות מאסר. בהתאם לדין הקיים ביחס לסמכות בית המשפט המחוזי לדון בעבירות לפי החוק מוצע להחריג מסמכות בית משפט שלום גם את העבירות החדשות המוצעות כאמור, כך שכלל העבירות לפי החוק יידונו בבית משפט מחוזי. סעיף 9 סעיף 2ב לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957 (להלן - חוק חקירת עדים), קובע שבית המשפט רשאי להורות שמתלונן ימסור את עדותו שלא בנוכחות הנאשם אם נוכח שמסירת העדות בנוכחות הנאשם עלולה לפגוע במתלונן או לפגום בעדות. כמו כן קובע הסעיף כי עדות שלא בנוכחות הנאשם תינתן מחוץ לאולם בית המשפט או בדרך אחרת שתמנע מן העד לראות את הנאשם. מסירת עדות כאמור אפשרית לפי חוק חקירת עדים, רק בעבירות מין ובעבירות סחר בבני אדם. סעיף 2ג לחוק חקירת עדים קובע הסדר דומה ביחס לעדות של עד קטין או חסר ישע, בעבירות חמורות נוספות המנויות בתוספת. ארגוני פשיעה מתאפיינים ביצירת מוניטין עברייני שבו נעזר הארגון לשם המשך ביצוע עבירות, כך למשל בגביית דמי חסות - הטלת האימה על הנסחט מתבצעת באמצעות שימוש בשמו של ארגון הפשיעה. הטלת האימה נעשית לא רק על מי שהארגון מבצע עבירות כלפיו, אלא גם כלפי החברים בארגון ועל גורמים נוספים שאינם בהכרח נפגעי העבירה, כדי למנוע מהם לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק. במצב דברים זה, ברור שלכל עד שמעיד נגד הנאשמים, בעלי התפקידים בארגון, יש קושי ופחד משמעותי מהשלכות מסירת העדות בפניהם. בשל הקושי הייחודי באכיפת עבירות שמבוצעות על ידי ארגוני הפשיעה המתבטא בפחד של עדים להעיד בתיקים אלה, קושי שעשוי להתעצם כשהעדות נמסרת בפני הנאשמים בעבירות, מוצע לערוך תיקון לחוק חקירת עדים ולקבוע כי בית המשפט יהיה רשאי להורות שעד ימסור את עדותו שלא בפני הנאשם אף בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, ובעבירות לפי סעיפים 428 או 428א לחוק העונשין (גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות). מכיוון שסעיף 2ב הקיים קובע אפשרות למסירת עדות שלא בפני הנאשם רק לעניין מתלונן, מוצע כי התיקון יהיה בדרך של הוספת סעיף קטן חדש לסעיף 2ב האמור שיאפשר את מסירת העדות שלא בפני הנאשם במתן עדות של כל עד ולא רק של מתלונן. אומנם לנוכח מאפייניהם של ארגוני הפשיעה, החשש והפחד מפני מתן עדות מתקיים גם כאשר העדות ניתנת שלא בפני הנאשם, אך ייתכן שיהיה בכך כדי לסייע ולהקל על מתן העדות בחלק מן המקרים. כמו כן, יש לבחון את התועלת שבתיקון המוצע כחלק ממכלול האמצעים הייעודיים לגביית העדויות בתיקי ארגוני הפשיעה שיעמדו לרשות רשויות האכיפה והתביעה המוצעים בהצעת חוק זו, ובהם קביעת עילה ייעודית לסגירת דלתיים, קביעת חזקה לעניין גביית עדות מוקדמת והרחבת האפשרות לקבלת אמרת חוץ של עד בתיקים אלה. הוספת העבירות של גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות לתיקון המוצע שיאפשר לעד למסור עדות שלא בפני הנאשם, לצד העבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, נועדה, בין השאר, לתת מענה למקרים שבהם אף על פי שקיים בסיס לכך שהעבירות בוצעו על ידי ארגון פשיעה או בקשר אליו, לא היו די ראיות להעמדה לדין בהתאם לחוק המאבק בארגוני פשיעה. כמו כן, עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות מאופיינות גם הן במהותן בהטלת מורא ומכאן ההצדקה לכלול גם אותן במסגרת תיקון זה. סעיף 10 סעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), קובע כי בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין, לגבות עדות של אדם לאלתר, אם ראה שהעדות חשובה לבירור האשמה וכי יש יסוד סביר להניח שלא יהיה אפשר לגבות את העדות במהלך המשפט, או לחלופין אם מצא שיש חשש שאמצעי לחץ, איום, הפחדה, כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט. בשל הטלת המורא על העדים בתיקי ארגוני פשיעה, שהיא בלתי נפרדת לתיקים אלה, קיים חשש מובנה שאמצעי לחץ, איום, הפחדה, כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט. כמו כן הזמן הממושך שבו מתנהלים תיקי ארגוני פשיעה מרחיב את האפשרות של ארגוני הפשיעה להפעיל לחץ על העד לאורך זמן, ולהרתיע את העד ממסירת עדותו. למרות זאת, מגורמי האכיפה עולה כי השימוש שנעשה כיום בסעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי בתיקים לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, מצומצם, בעיקר בשל קושי ראייתי לבסס הפעלת אמצעי לחץ או איומים קונקרטיים. לנוכח הצורך בשימוש משמעותי בכלי של גביית עדות מוקדמת בתיקי ארגוני פשיעה, וכדי להקל על גביית עדות כאמור בתיקים אלה, מוצע לקבוע חזקה לעניין עדות בהליכים המנוהלים לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, שלפיה חשש מאמצעי לחץ, איום, הפחדה, כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט. החזקה המוצעת אינה חלוטה והיא ניתנת לסתירה. הרציונל בקביעת החזקה הוא שעבירות הקשורות לפשיעה מאורגנת כוללות, כמעט מעצם טבען, חשש כאמור. מוצע לקבוע כי החזקה תחול רק במקרה שבו הוגשה בקשה לגביית עדות מוקדמת בתיק שבו כבר הוגש כתב אישום בעבירה לפי החוק או בעבירה לפי סעיפים 428 או 428א לחוק העונשין (גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות). עוד מוצע לקבוע כי בדומה לנדרש במסגרת העילה הקבועה בסעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי, החזקה תחול רק לעניין מי שעדותו חשובה לבירור האשמה בעבירה. הסעיף המוצע אינו כולל את האפשרות הקיימת בסעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי להורות על גביית עדות מוקדמת עוד בטרם הגשת כתב האישום, משום שגביית עדות מוקדמת בשלב שלפני הגשת כתב אישום היא אפשרות חריגה שעלולה לגרום לפגיעה משמעותית בהגנת הנאשם, לצד החיסרון בכך שהעדות תישמע בשלב שבו טרם נקבע הרכב השופטים בתיק. קביעת החזקה גם לעניין עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות, נועדה, בין השאר, לתת מענה למקרים שבהם אף על פי שקיים בסיס לכך שהעבירות בוצעו על ידי ארגון פשיעה או בקשר אליו, לא היו די ראיות להעמדה לדין בהתאם לחוק המאבק בארגוני פשיעה. כמו כן, עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות מאופיינות גם הן במהותן בהטלת מורא ומכאן ההצדקה לקביעת חזקה גם בעניינן. התיקון בעניין גביית עדות מוקדמת, מוצע כחלק ממכלול האמצעים הייעודיים לגביית העדויות בתיקי ארגוני הפשיעה שיעמדו לרשות רשויות האכיפה והתביעה המוצעים בהצעת חוק זו ובהם קביעת עילה ייעודית לסגירת דלתיים, קביעת אפשרות למסירת העדות שלא בפני הנאשם, והרחבת החריג לקבלת אמרת חוץ של עד בתיקים אלה. סעיף 11 סעיף 11ב(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ"ו-1996, קובע הסדר מיוחד של נטילה של אמצעי זיהוי כגון דגימת תאי לחי, דגימת שיער או דגימת דם מזערית ושמירתם. זאת במקרה שבו החשוד שניטלו ממנו אמצעי הזיהוי הוא חשוד בביצוע עבירה מהתוספת הראשונה לחוק האמור. בפרט (ב4) לתוספת הראשונה מנויה עבירה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. לנוכח העבירות החדשות שנוספו בהצעת החוק לסעיף 2 לחוק וכדי לשמר את המצב הקיים, מוצע לתקן את פרט (ב4) לתוספת כך שהוא יכלול עבירה לפי סעיף 2(א) ו־(ב)(1) לחוק בלבד (בעלי התפקידים בארגון הפשיעה ומי שנותן שירות ייעוץ לארגון הפשיעה הכלולים כיום בסעיף 2), ולא יכלול את העבירות החדשות שנוספו בסעיף 2(א1) - נוטל חלק פעיל בארגון, ו־2(ב)(2) - נותן שירותים לארגון, שהן עבירות פחותות בחומרתן, ועונשן חמש שנות מאסר. סעיף 12 לצורך חילוט רכוש "של ארגון הפשיעה" בהליך החילוט הפלילי לפי סעיף 8(2) לחוק, ובהליך החילוט האזרחי לפי סעיף 14(2) לחוק, נדרש להוכיח, נוסף על קיומו של ארגון פשיעה, כי הרכוש המועמד לחילוט הוא רכוש של הארגון (להלן - שיוך הרכוש). לפי הקבוע בחוק, רף ההוכחה לעניין רכיב זה בשני מסלולי החילוט הוא רף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי (סעיף 12 לחוק קובע זאת לעניין החילוט הפלילי, ואילו סעיף 17 קובע זאת לעניין החילוט האזרחי (ראו בהרחבה לעיל)). לעמדת גורמי האכיפה, קיים קושי ניכר בהוכחת שיוך הרכוש לארגון הפשיעה, לנוכח המאפיינים הייחודיים של הפשיעה המאורגנת, העושה שימוש שיטתי בכלים מתוחכמים להסתרת הקשר בין הרכוש לבין הארגון. על כן, מוצע לקבוע, בהוראת שעה לחמש שנים, הסדר שיאפשר שימוש במידע מודיעיני להוכחת קשר זה, בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף. לפסקה (1) לפי המוצע, לעניין ארגון פשיעה חמורה כהגדרתו בסעיף 4א לחוק כנוסחו כפי שמוצע לתקן בהצעת חוק זו, קרי, ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה הוא 10 שנות מאסר ומעלה או עבירה לפי סעיפים 144, 428 ו־428א לחוק העונשין, בית המשפט יהיה רשאי לקבל חוות דעת של קצין מודיעין כראיה להוכחת הקשר בין הרכוש לבין ארגון הפשיעה, בהליך החילוט הפלילי לפי סעיף 8(2), שעניינו חילוט רכוש של ארגון הפשיעה, והכול בכפוף לתנאים המפורטים בסעיף. על פי המוצע, החלטת בית המשפט אם לקבל ראיה כאמור תתקבל לאחר שבית המשפט יעיין בחומר המודיעיני שעליו מבוססת חוות הדעת ושלא הועבר לצד השני ובתמצית החומר המודיעיני שהועברה לצד השני. בית המשפט רשאי לקבל את חוות הדעת כראיה אם סבר כי לא יהיה בקבלתה כדי לגרום לעיוות דין. תנאי נוסף לקבלת הראיה הוא כי קצין המודיעין אישר שהחומר המודיעיני שעליו מבוססת חוות הדעת הוא עדכני משמעותי ומהימן. יודגש כי הסעיף המוצע קובע את קבילות הראיה בלבד, ואילו המשקל שיינתן לה תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר זה יוזכר כי אף אם הוכחו העובדות והתנאים המאפשרים חילוט, זכויותיו של צד ג' ברכוש גוברות אם עמד בתנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק. מוצע לקבוע כי לעניין העיון בחומר המודיעיני כאמור בסעיף קטן (א), שנעשה במעמד התביעה בלבד, רשאי בית המשפט אף לשמוע הסברים שלא בנוכחות הצד השני ובא כוחו. כמו כן, מוצע לקבוע כי בית המשפט יהיה רשאי להורות על הרחבת תמצית החומר המודיעיני שתועבר לצד השני, אם ראה בכך צורך לשם בירור האמת ועשיית צדק וככל שניתן לעשות כן בלי לפגוע בשלום הציבור או בביטחונו, ובלי לחשוף שיטות עבודה חסויות.…